2010, 11-14 באוקטובר
שני גברים הסתכלו עליה. אחד קירח, בן שלושים ומשהו, עם אף שבור ועיניים קשות. השני לא היה כאן, אבל בדרך לא דרך היא הרגישה את מבטו. זה היה כמו בסדרות משטרה - כאילו שמישהו בחן אותה מבעד קיר זכוכית או מצלמה. מראה לא הייתה בחדר, ושירה לא חשה בנוח להתחיל להתחיל לחפש מצלמות.
"שירה אזולאי, מספר אישי שש-שמונה-חמש-אפס-ארבע?"
שירה הנידה בראשה. ידה נשלחה אל התיק בתנועה לא רצונית, תרה אחר המכשיר הנייד שלה, מחפשת משען. אז נזכרה שהחיילת בכניסה ביקשה להשאיר אותו שם. "אין פלאפונים בקומה הזאת."
"אני רואה שהיו לך בעיות בטירונות?" הוא דפדף בתיקייה הדקה בלי להביט בתוכנה, מבטו נעוץ עדיין בשירה, חופר בה ממש.
היא לא מצאה את הקול לענות לו והנהנה שוב. למה לטרוח, הוא בטח כבר יודע הכל.
"לא הבינו אותך?" קולו היה מודאג, אבל שירה שמעה גם את הזלזול שבו.
היא התעלמה, והתחילה לחפש את השם שלו רשום איפשהו. לכל החיילים במגדל הזה היה תג עם השם בדש החולצה, רק לקירח לא היה. אולי הוא שב"כניק או משהו?
"רשום פה שאת מבקשת בסיס סגור או הלנה בבית החייל. זה נכון?"
אולי הוא פשוט רוצה לשמוע את הקול שלי, עלה בדעתה של שירה. למה הוא שואל אותי דברים כאלה? רשום אצלו הכל.
"כן, אני רבתי עם ההורים שלי." העיניים של הקצין הקירח הצטמצמו ושירה המשיכה במהירות, "אבל אני בכלל לא יודעת למה אני פה. כבר יש לי תפקיד. אני אהיה מש"קית, נו, זה, בפיקוד מרכז."
הקירח סגר את התיקייה, הזדקף במושבו ושילב את האצבעות. הוא הישיר מבט אל שירה.
"יכול להיות שיהיה שינוי בשיבוץ שלך. מה תגידי אם אני אציע לך לחתום קבע לשנה, בתפקיד שישנה לך את החיים?"
המבט של שירה עבר עכשיו לכומתה. היא הייתה לבנה-אפרפרה ולפי מה שהיא זכרה הייתה שייכת למשהו קרבי. הקירח עקב אחרי המבט.
"היחידה שלנו יושבת תחת חיל מודיעין, אבל תאמיני לי - מה שאנחנו עושים זה יותר מובחר מטיס."
שירה כבר ידעה שהיא רוצה משהו שישנה לה את החיים. היא פקפקה בכך שצבא צריך להיות המשהו הזה.
"זה כאן בקריה?" מקום לישון היה דבר חשוב. אבל גם האפשרות לצאת הייתה חשובה. איך קוראים לשק"ם של הקריה? עזריאלי. את זה כבר סיפרו לה. חמישה מהידידים של שירה שירתו בקריה, עם שלושה מהם היא הייתה אמורה להפגש אחרי הראיון הזה. בתורות, כמובן.
"לא. זו יחידה קטנה ומאד מיוחדת, אנשים ממש מיוחדים. בואי אלינו, ועוד עשר שנים יעשו עלייך סרטי - "
הוא נעצר, בולע ומקמט את ההברה האחרונה, ועווית חלפה על פניו. כאילו טיק כזה, אבל היה בו כאב ממש. הוא חולה, חשבה. אולי לכן הוא קירח.
אבל ההחלטה התגבשה בה כבר. החיים שלה היו צריכים שינוי. פריצה. משהו. ואם היא תוותר, היא תתחרט על זה בכל יום בצבא.
"מה בדיוק התפקיד?" שאלה לאחר הפוגה קצרה. להתמקח קצת, להראות את עצמה.
הוא שב והרים אליה את מבטו. פחות ממוקד הפעם, הבחינה שירה - זה עדיין הכאב הזה. היה אפילו נראה לה שהבחינה בדמעה בזוית עינו.
המבט התייצב עליה, ורמז לחיוך עלה על שפתיו. "את תשובצי ביחידה שלי" אמר, והטביע חותמת גומי באיזה טופס "תהיי בתחנה מרכזית באר שבע ביום ראשון, בעשר בבוקר. אני אאסוף אותך".
כששירה יצאה אל חדר הקבלה, שלושה בנים ובת אחת ישבו על כסאות המתנה, חולקים שני גליונות של "ישראל היום". החיילת מהקבלה הסבירה משהו למישהו בטלפון, בטונים עולים ויורדים לסירוגין. מוזר שלא שמעו אותה מבפנים, חשבה שירה, ופנתה אל אחד מהחיילים שחיכו, תימני גבוה עם כיפה קטנה. "גם אתה ל..." - גלגול עיניים מזמין - "...יחידה הזאת?"
הזאת מהקבלה כיסתה את השפופרת עם היד והפנתה את ראשה אליהם. "מועמדים לא צריכים לדבר אחד עם השני" אמרה. היא שבה אל השפופרת. "רגע אחד, יש לי פה איזה עניין," אמרה והניחה אותה בצד.
"אני ברוך" אמר התימני. "ואני כעקרון לגבעתי. אח שלי מ"פ שמה. הוסמכתי כבר לרובאי אפס-חמש, בטירונות."
"אני שירה," אמרה שירה. "ואני כנראה לפה. זה יותר טוב מטיס."
חיילת השפופרת כבר ניצבה לפניה, מושיטה לה טלפון נייד מופרד מן הסוללה. "הנה," הטביעה מילים בזעם, "את משוחררת עכשיו." נימת קולה רמזה על כך שהיא מוכנה ומסוגלת לירות במשיגי גבול. אילו היה לה M16, כמובן. שירה עוד לא התרגלה לזה שבקריה חיילים מסתובבים בלי אחד.
שירה קיבלה ממנה את שני החלקים. "אז אני הולכת," זרקה לחלל האויר, ואז לברוך, "נתראה."
"לא סביר," אמר ברוך, אבל חייך.
שירה צדקה. היא ראתה את ברוך כבר ביום ראשון. הוא עמד רק ארבע מטר ממנה, אבל לא היו אלה ארבע מטר של מה בכך. היא הייתה מורגלת דיה בפילוס דרכה אל דלת האוטובוס, אבל קו 470, ירושלים-באר שבע של ראשון בבוקר, הציב בפניה אתגר חדש. קריאות רמות של "בוא, יאללה בוא, אני שומר לך מקום" בקעו מתוך האוטובוס, והמון החיילים, חמושים ברובם ועם מבט פרוע בעיניים, באו, יאללה באו. לא היה אחד מההמונים הדוממים האלה בתוכם ניתן היה לתמרן אל המטרה. ההמון בפירוש זעם, נע והשתנה בכל רגע, חדור כולו מטרה אחת בלבד.
"כולנו עיסה אנושית אחת חיה," אמרה שירה בקול וקיוותה שמישהו ישמע, יגיב, ואולי ישמור מקום גם לה. איש לא הסתובב. "דחוף את זה, תמעך!" צעק מעליה חייל רחב כתפיים במדי חיל האוויר אל מישהו באיזור תא המטען. באופן משונה, זה העניק לה איזשהו בטחון. הקיטבג שלה היה כבר תקוע איפשהו בבטן האוטובוס, והיה כנראה מהנמעכים. היא תהתה כיצד יתבצע חילוצו במקרה שלא תצלח עלייתה על האוטובוס הזה.
הפלאפון רטט בכיס המכנסיים שלה, אבל היא לא טרחה לנסות לשלוח לשם את ידה. קודם כל, זה היה מורכב - ידה שימשה כחרטום שבעיסה האנושית והעברתה אל הכיס כללה גמישות שטרם התעוררה בה הבוקר. דבר שני, זה כנראה היה גנה, שמתקשר לדבר על מה שקרה אתמול. או סתם, לאחל לה בהצלחה ביחידה החדשה הזאת שלה. כאילו שיש דבר כזה, סתם לאחל. לא, החליטה, גנה הולך להשאר אתמול. אין לי כוח בשבילו על הבוקר.
האוטובוס הלך והתמלא, ושירה הצטערה עכשיו על שלא קראה לברוך לפני שזה נעלם באוטובוס. רצית להפתיע, יא אהבלה? עכשיו בכלל לא תעלי לכאן. המחשבה הזאת גרמה לה לפרוץ קדימה, ולהרוויח עוד עשרים סנטימטרים. הפלאפון הפסיק לרטוט ואז התחיל מחדש. התנועה סביבה פסקה ושירה ראתה את הנהג על המדרגות. "עוד חמש" הכריז, "בעמידה".
שירה חישבה במהירות את מקומה בתור וגילתה שהיא השביעית. היא העיפה מבט נואש לעבר תא המטען, שסביבתו הייתה עדיין דחוסה. לנוע כנגד הזרם שם היה רעיון לא מעשי, אפילו כואב. אחרי שעלו החמישה, היא מיהרה להציב רגל על המדרגה הראשונה, גוררת מבט כעוס מהנהג. "ת'לא מבינה עברית? אוטובוס יוצא תוך רבע שעה?"
"רגע, צריכה להגיד משהו לחבר שלי." השקר יצא מפיה בקלות. היי, זה בטח יותר קל מאשר להוציא עכשיו את התיק הענק, מתוך ערימת המעוכים האחרים.
"מה זה?" זעף הנהג, "רדי רדי." הוא התייצב בפניה בגסות מסויימת והחווה לה למטה.
ברוך עלה לפני יותר מחמש דקות, והגיוני שישב ליד החלון. כן, זה די סביר. (גג, אמר לה קול קטן בראש, את הולכת לאבד את הקיטבג ולעשות כ-זה כתם יפה על הדף החדש שלך). היא ירדה והקיפה את האוטובוס, זוקרת את ראשה מעלה, חוזרת ל"גיבורים הגיוניים תמיד הולכים מסביב" של גנה. כן, שבה והזכירה לעצמה, הוא כנראה היה אידיוט, אבל ממש טוב במשפטי הזן האלה, או מה שזה לא יהיה.
ברוך היה שם, במושב הרחב, האחרון, על יד החלון. מכאן לא הצליחה לראות אם תחובות בו אוזניות, אך קיוותה שלא. שירה הרימה מהאדמה קליע, התרחקה צעד אחד והשליכה אותו על הזגוגית.
ברוך זינק על מושבו והצמיד את הפנים אל החלון העילי. שירה נפנפה. תוך שניות ספורות נרגעו פניו, והזכרון הבליח בו. הוא פתח את החלון. "את משוגעת את," צעק בחיבה.
מנוע האוטובוס נדלק.
"אני נוסעת לאותו מקום," צעקה שירה, "רק באוטובוס הבא. הקיטבג שלי שם, תשמור עליו."
"מזתומרת?" נראה שהרעיון היה חדש עבור ברוך.
גם עבורה, אבל היא היא לא רצתה לתת לו להרגיש את זה. "הקיטבג. שלי," צעקה בהחלטיות. "נו, זה שיישאר אחרון. כתוב עליו 'סולימאן מסעודי'. ממילא המפקד בא לאסוף אותנו רק בעשר."
הנהג נתן ברוורס. כמה חיילים נוספים, מלאים סקרנות, נצמדו אל השמשה. "אם יהיו בעיות," צעקה "הטלפון שלי זה אפס-חמש-אפס-שתיים-שתיים-שלוש..."
כנראה שלפחות בזמן הנסיעה לא היו בעיות, וזה די אכזב את שירה. ברוך כנראה לא היה סקרן מספיק, החליטה, וזו בפירוש היה מינוס גדול בטבלת ההערכה שלה. מצד שני, אולי פשוט לא שמע, או שלא רשם נכון. הוא בהחלט נראה אמין, והיא לא פקפקה בזה שהתיק שלה ימתין לה איפה שצריך. היא נזכרה בארשת החשדנות שלבשה פניו כאשר הזכירה את הכיתוב על התיק, כנראה חשש שהיא מארגנת לו קטטה עם איזה בדואי. אבל זו הזדמנות טובה להתחיל להתחבר לאנשים בבסיס החדש שלה. כל העניין די הלחיץ אותה במהלך השבת. עד עכשיו, מעולם לא התקשתה להשיג מידע על מסלולים אפשריים בצבא, אבל אף אחד לא ידע להגיד שום דבר יעיל על מה שעלול לחכות לה ביום ראשון.
חוץ מגנה, כמובן. שאמר שהוא לא יחכה לה שם. "רגע, מה עם הג'וב הזה שהיה לך בפקמ"ז?" אמר. "רגע, למה לא התייעצת איתי? אני לא מוכן שתצאי עכשיו לנגב לשלוש שנים."
היא פתחה את הטלפון שלה וגילתה ממנו שתי שיחות שלא נענו ומסרון: 'רק רציתי לאחל לך בהצלחה במקום החדש שלך. דברי איתי'. היא לחצה על "מחק" ואז על "לא". היא לא רצתה למחוק, אבל אין דבר כזה 'רק לאחל'. פשוט אין. היא הכניסה את הטלפון לתיק הצד וגירשה את המחשבות.
היא התעוררה כשהאוטובוס נכנס כבר לבאר שבע. ברוך ישב על המעקה וקרא בעיון את החוברת הכחולה של רוח צה"ל. הקיטבג שלה שכן לידו לבטח. כשניגשה אליו, הרים את הראש בחיוך. "מה יהיה?"
היא תפסה את הרצועות והעמיסה את השק על גבה. "אז מאיפה הסא"ל הזה אוסף אותנו בדיוק?" לפחות את משמעות הדרגה היא הספיקה לברר.
שני גברים הסתכלו עליה. אחד קירח, בן שלושים ומשהו, עם אף שבור ועיניים קשות. השני לא היה כאן, אבל בדרך לא דרך היא הרגישה את מבטו. זה היה כמו בסדרות משטרה - כאילו שמישהו בחן אותה מבעד קיר זכוכית או מצלמה. מראה לא הייתה בחדר, ושירה לא חשה בנוח להתחיל להתחיל לחפש מצלמות.
"שירה אזולאי, מספר אישי שש-שמונה-חמש-אפס-ארבע?"
שירה הנידה בראשה. ידה נשלחה אל התיק בתנועה לא רצונית, תרה אחר המכשיר הנייד שלה, מחפשת משען. אז נזכרה שהחיילת בכניסה ביקשה להשאיר אותו שם. "אין פלאפונים בקומה הזאת."
"אני רואה שהיו לך בעיות בטירונות?" הוא דפדף בתיקייה הדקה בלי להביט בתוכנה, מבטו נעוץ עדיין בשירה, חופר בה ממש.
היא לא מצאה את הקול לענות לו והנהנה שוב. למה לטרוח, הוא בטח כבר יודע הכל.
"לא הבינו אותך?" קולו היה מודאג, אבל שירה שמעה גם את הזלזול שבו.
היא התעלמה, והתחילה לחפש את השם שלו רשום איפשהו. לכל החיילים במגדל הזה היה תג עם השם בדש החולצה, רק לקירח לא היה. אולי הוא שב"כניק או משהו?
"רשום פה שאת מבקשת בסיס סגור או הלנה בבית החייל. זה נכון?"
אולי הוא פשוט רוצה לשמוע את הקול שלי, עלה בדעתה של שירה. למה הוא שואל אותי דברים כאלה? רשום אצלו הכל.
"כן, אני רבתי עם ההורים שלי." העיניים של הקצין הקירח הצטמצמו ושירה המשיכה במהירות, "אבל אני בכלל לא יודעת למה אני פה. כבר יש לי תפקיד. אני אהיה מש"קית, נו, זה, בפיקוד מרכז."
הקירח סגר את התיקייה, הזדקף במושבו ושילב את האצבעות. הוא הישיר מבט אל שירה.
"יכול להיות שיהיה שינוי בשיבוץ שלך. מה תגידי אם אני אציע לך לחתום קבע לשנה, בתפקיד שישנה לך את החיים?"
המבט של שירה עבר עכשיו לכומתה. היא הייתה לבנה-אפרפרה ולפי מה שהיא זכרה הייתה שייכת למשהו קרבי. הקירח עקב אחרי המבט.
"היחידה שלנו יושבת תחת חיל מודיעין, אבל תאמיני לי - מה שאנחנו עושים זה יותר מובחר מטיס."
שירה כבר ידעה שהיא רוצה משהו שישנה לה את החיים. היא פקפקה בכך שצבא צריך להיות המשהו הזה.
"זה כאן בקריה?" מקום לישון היה דבר חשוב. אבל גם האפשרות לצאת הייתה חשובה. איך קוראים לשק"ם של הקריה? עזריאלי. את זה כבר סיפרו לה. חמישה מהידידים של שירה שירתו בקריה, עם שלושה מהם היא הייתה אמורה להפגש אחרי הראיון הזה. בתורות, כמובן.
"לא. זו יחידה קטנה ומאד מיוחדת, אנשים ממש מיוחדים. בואי אלינו, ועוד עשר שנים יעשו עלייך סרטי - "
הוא נעצר, בולע ומקמט את ההברה האחרונה, ועווית חלפה על פניו. כאילו טיק כזה, אבל היה בו כאב ממש. הוא חולה, חשבה. אולי לכן הוא קירח.
אבל ההחלטה התגבשה בה כבר. החיים שלה היו צריכים שינוי. פריצה. משהו. ואם היא תוותר, היא תתחרט על זה בכל יום בצבא.
"מה בדיוק התפקיד?" שאלה לאחר הפוגה קצרה. להתמקח קצת, להראות את עצמה.
הוא שב והרים אליה את מבטו. פחות ממוקד הפעם, הבחינה שירה - זה עדיין הכאב הזה. היה אפילו נראה לה שהבחינה בדמעה בזוית עינו.
המבט התייצב עליה, ורמז לחיוך עלה על שפתיו. "את תשובצי ביחידה שלי" אמר, והטביע חותמת גומי באיזה טופס "תהיי בתחנה מרכזית באר שבע ביום ראשון, בעשר בבוקר. אני אאסוף אותך".
כששירה יצאה אל חדר הקבלה, שלושה בנים ובת אחת ישבו על כסאות המתנה, חולקים שני גליונות של "ישראל היום". החיילת מהקבלה הסבירה משהו למישהו בטלפון, בטונים עולים ויורדים לסירוגין. מוזר שלא שמעו אותה מבפנים, חשבה שירה, ופנתה אל אחד מהחיילים שחיכו, תימני גבוה עם כיפה קטנה. "גם אתה ל..." - גלגול עיניים מזמין - "...יחידה הזאת?"
הזאת מהקבלה כיסתה את השפופרת עם היד והפנתה את ראשה אליהם. "מועמדים לא צריכים לדבר אחד עם השני" אמרה. היא שבה אל השפופרת. "רגע אחד, יש לי פה איזה עניין," אמרה והניחה אותה בצד.
"אני ברוך" אמר התימני. "ואני כעקרון לגבעתי. אח שלי מ"פ שמה. הוסמכתי כבר לרובאי אפס-חמש, בטירונות."
"אני שירה," אמרה שירה. "ואני כנראה לפה. זה יותר טוב מטיס."
חיילת השפופרת כבר ניצבה לפניה, מושיטה לה טלפון נייד מופרד מן הסוללה. "הנה," הטביעה מילים בזעם, "את משוחררת עכשיו." נימת קולה רמזה על כך שהיא מוכנה ומסוגלת לירות במשיגי גבול. אילו היה לה M16, כמובן. שירה עוד לא התרגלה לזה שבקריה חיילים מסתובבים בלי אחד.
שירה קיבלה ממנה את שני החלקים. "אז אני הולכת," זרקה לחלל האויר, ואז לברוך, "נתראה."
"לא סביר," אמר ברוך, אבל חייך.
שירה צדקה. היא ראתה את ברוך כבר ביום ראשון. הוא עמד רק ארבע מטר ממנה, אבל לא היו אלה ארבע מטר של מה בכך. היא הייתה מורגלת דיה בפילוס דרכה אל דלת האוטובוס, אבל קו 470, ירושלים-באר שבע של ראשון בבוקר, הציב בפניה אתגר חדש. קריאות רמות של "בוא, יאללה בוא, אני שומר לך מקום" בקעו מתוך האוטובוס, והמון החיילים, חמושים ברובם ועם מבט פרוע בעיניים, באו, יאללה באו. לא היה אחד מההמונים הדוממים האלה בתוכם ניתן היה לתמרן אל המטרה. ההמון בפירוש זעם, נע והשתנה בכל רגע, חדור כולו מטרה אחת בלבד.
"כולנו עיסה אנושית אחת חיה," אמרה שירה בקול וקיוותה שמישהו ישמע, יגיב, ואולי ישמור מקום גם לה. איש לא הסתובב. "דחוף את זה, תמעך!" צעק מעליה חייל רחב כתפיים במדי חיל האוויר אל מישהו באיזור תא המטען. באופן משונה, זה העניק לה איזשהו בטחון. הקיטבג שלה היה כבר תקוע איפשהו בבטן האוטובוס, והיה כנראה מהנמעכים. היא תהתה כיצד יתבצע חילוצו במקרה שלא תצלח עלייתה על האוטובוס הזה.
הפלאפון רטט בכיס המכנסיים שלה, אבל היא לא טרחה לנסות לשלוח לשם את ידה. קודם כל, זה היה מורכב - ידה שימשה כחרטום שבעיסה האנושית והעברתה אל הכיס כללה גמישות שטרם התעוררה בה הבוקר. דבר שני, זה כנראה היה גנה, שמתקשר לדבר על מה שקרה אתמול. או סתם, לאחל לה בהצלחה ביחידה החדשה הזאת שלה. כאילו שיש דבר כזה, סתם לאחל. לא, החליטה, גנה הולך להשאר אתמול. אין לי כוח בשבילו על הבוקר.
האוטובוס הלך והתמלא, ושירה הצטערה עכשיו על שלא קראה לברוך לפני שזה נעלם באוטובוס. רצית להפתיע, יא אהבלה? עכשיו בכלל לא תעלי לכאן. המחשבה הזאת גרמה לה לפרוץ קדימה, ולהרוויח עוד עשרים סנטימטרים. הפלאפון הפסיק לרטוט ואז התחיל מחדש. התנועה סביבה פסקה ושירה ראתה את הנהג על המדרגות. "עוד חמש" הכריז, "בעמידה".
שירה חישבה במהירות את מקומה בתור וגילתה שהיא השביעית. היא העיפה מבט נואש לעבר תא המטען, שסביבתו הייתה עדיין דחוסה. לנוע כנגד הזרם שם היה רעיון לא מעשי, אפילו כואב. אחרי שעלו החמישה, היא מיהרה להציב רגל על המדרגה הראשונה, גוררת מבט כעוס מהנהג. "ת'לא מבינה עברית? אוטובוס יוצא תוך רבע שעה?"
"רגע, צריכה להגיד משהו לחבר שלי." השקר יצא מפיה בקלות. היי, זה בטח יותר קל מאשר להוציא עכשיו את התיק הענק, מתוך ערימת המעוכים האחרים.
"מה זה?" זעף הנהג, "רדי רדי." הוא התייצב בפניה בגסות מסויימת והחווה לה למטה.
ברוך עלה לפני יותר מחמש דקות, והגיוני שישב ליד החלון. כן, זה די סביר. (גג, אמר לה קול קטן בראש, את הולכת לאבד את הקיטבג ולעשות כ-זה כתם יפה על הדף החדש שלך). היא ירדה והקיפה את האוטובוס, זוקרת את ראשה מעלה, חוזרת ל"גיבורים הגיוניים תמיד הולכים מסביב" של גנה. כן, שבה והזכירה לעצמה, הוא כנראה היה אידיוט, אבל ממש טוב במשפטי הזן האלה, או מה שזה לא יהיה.
ברוך היה שם, במושב הרחב, האחרון, על יד החלון. מכאן לא הצליחה לראות אם תחובות בו אוזניות, אך קיוותה שלא. שירה הרימה מהאדמה קליע, התרחקה צעד אחד והשליכה אותו על הזגוגית.
ברוך זינק על מושבו והצמיד את הפנים אל החלון העילי. שירה נפנפה. תוך שניות ספורות נרגעו פניו, והזכרון הבליח בו. הוא פתח את החלון. "את משוגעת את," צעק בחיבה.
מנוע האוטובוס נדלק.
"אני נוסעת לאותו מקום," צעקה שירה, "רק באוטובוס הבא. הקיטבג שלי שם, תשמור עליו."
"מזתומרת?" נראה שהרעיון היה חדש עבור ברוך.
גם עבורה, אבל היא היא לא רצתה לתת לו להרגיש את זה. "הקיטבג. שלי," צעקה בהחלטיות. "נו, זה שיישאר אחרון. כתוב עליו 'סולימאן מסעודי'. ממילא המפקד בא לאסוף אותנו רק בעשר."
הנהג נתן ברוורס. כמה חיילים נוספים, מלאים סקרנות, נצמדו אל השמשה. "אם יהיו בעיות," צעקה "הטלפון שלי זה אפס-חמש-אפס-שתיים-שתיים-שלוש..."
כנראה שלפחות בזמן הנסיעה לא היו בעיות, וזה די אכזב את שירה. ברוך כנראה לא היה סקרן מספיק, החליטה, וזו בפירוש היה מינוס גדול בטבלת ההערכה שלה. מצד שני, אולי פשוט לא שמע, או שלא רשם נכון. הוא בהחלט נראה אמין, והיא לא פקפקה בזה שהתיק שלה ימתין לה איפה שצריך. היא נזכרה בארשת החשדנות שלבשה פניו כאשר הזכירה את הכיתוב על התיק, כנראה חשש שהיא מארגנת לו קטטה עם איזה בדואי. אבל זו הזדמנות טובה להתחיל להתחבר לאנשים בבסיס החדש שלה. כל העניין די הלחיץ אותה במהלך השבת. עד עכשיו, מעולם לא התקשתה להשיג מידע על מסלולים אפשריים בצבא, אבל אף אחד לא ידע להגיד שום דבר יעיל על מה שעלול לחכות לה ביום ראשון.
חוץ מגנה, כמובן. שאמר שהוא לא יחכה לה שם. "רגע, מה עם הג'וב הזה שהיה לך בפקמ"ז?" אמר. "רגע, למה לא התייעצת איתי? אני לא מוכן שתצאי עכשיו לנגב לשלוש שנים."
היא פתחה את הטלפון שלה וגילתה ממנו שתי שיחות שלא נענו ומסרון: 'רק רציתי לאחל לך בהצלחה במקום החדש שלך. דברי איתי'. היא לחצה על "מחק" ואז על "לא". היא לא רצתה למחוק, אבל אין דבר כזה 'רק לאחל'. פשוט אין. היא הכניסה את הטלפון לתיק הצד וגירשה את המחשבות.
היא התעוררה כשהאוטובוס נכנס כבר לבאר שבע. ברוך ישב על המעקה וקרא בעיון את החוברת הכחולה של רוח צה"ל. הקיטבג שלה שכן לידו לבטח. כשניגשה אליו, הרים את הראש בחיוך. "מה יהיה?"
היא תפסה את הרצועות והעמיסה את השק על גבה. "אז מאיפה הסא"ל הזה אוסף אותנו בדיוק?" לפחות את משמעות הדרגה היא הספיקה לברר.
חיוכו התרחב. "אוסף אותך" אמר. "אני יורד מכאן לבא"ח. אימון מתקדם." מבטה המבולבל לא חמק ממנו "אמרתי לך שאני הולך לגבעתי," הוא אמר כמצטדק, אבל החיוך נשאר.
"תודה" אמרה שירה באכזבה. "אאלץ לחפש את זה לבד". הוראות מעורפלות כלשהן הדהדו בראשה, אבל היא חששה שלא די בהן וקיוותה שהסא"ל כן יתקשר אם לא יאתר אותה. בכל זאת, פעם ראשונה שלה, והיה משהו מלחיץ בסגני אלופים.
"בואי" הציע ברוך, "אני אלווה אותך לאן שאת צריכה." הם איתרו את הצד הצפוני של התחנה על פי השמש, והלכו לאיטם, תרים אחר הרכב הנכון. מה שגרם להם להציץ בכל אחד ואחד מהם, ובטח נראה מבחוץ כמו משחק מטופש. שירה נהנתה.
"הייתי בטוח שאני אתקע בתור הרבה יותר זמן, אז לקחתי פור", אמר ברוך. "אח שלי הזהיר אותי מהארבע-מאות-שבעים. מזל שלך, אבל, אחרת הייתי לוקח איתי את התיק לבא"ח גבעתי."
"למה בכלל ישבת בזה בקריה?" שאלה שירה.
"אנא עארף? זימנו אותי לשם, חיכיתי, דיברנו, אמרו לא התקבלת. סתם גזל זמן על חשבון הרגילה." הוא עצר ובחן שוב את שירה. "מוזרה היחידה הזאת שלך".
"כן" אמרה שירה, "סביר להניח. יש לך מושג למה לא התקבלת?"
ברוך משך בכתפיו. הם עקפו וולוו אפורה משמאל כדי להציץ בה, אבל כל המכוניות בחנייה עמדו ריקות. "מוזרה היחידה הזאת שלך," חזר ואמר. "בכלל, הוא לא שאל אותי כלום כמעט, סתם בבל"ת. החזיק אותי שם עשרים שעה, שאל על כל פרט מהתיק אישי שלי, ואמר שלא התקבלתי."
זה באמת היה מוזר. הראיון של שירה נמשך שבע דקות בלחץ. "הוא היה חולה, שמת לב?" שאלה את ברוך.
הוא עשה פרצוף תמה. כנראה נעלב שהיא שמה לב יותר ממנו. "לא", אמר. "לא ממש."
"איפה למדת?" היא החליטה לשנות נושא. "בישיבה, כאילו."
"תודה" אמרה שירה באכזבה. "אאלץ לחפש את זה לבד". הוראות מעורפלות כלשהן הדהדו בראשה, אבל היא חששה שלא די בהן וקיוותה שהסא"ל כן יתקשר אם לא יאתר אותה. בכל זאת, פעם ראשונה שלה, והיה משהו מלחיץ בסגני אלופים.
"בואי" הציע ברוך, "אני אלווה אותך לאן שאת צריכה." הם איתרו את הצד הצפוני של התחנה על פי השמש, והלכו לאיטם, תרים אחר הרכב הנכון. מה שגרם להם להציץ בכל אחד ואחד מהם, ובטח נראה מבחוץ כמו משחק מטופש. שירה נהנתה.
"הייתי בטוח שאני אתקע בתור הרבה יותר זמן, אז לקחתי פור", אמר ברוך. "אח שלי הזהיר אותי מהארבע-מאות-שבעים. מזל שלך, אבל, אחרת הייתי לוקח איתי את התיק לבא"ח גבעתי."
"למה בכלל ישבת בזה בקריה?" שאלה שירה.
"אנא עארף? זימנו אותי לשם, חיכיתי, דיברנו, אמרו לא התקבלת. סתם גזל זמן על חשבון הרגילה." הוא עצר ובחן שוב את שירה. "מוזרה היחידה הזאת שלך".
"כן" אמרה שירה, "סביר להניח. יש לך מושג למה לא התקבלת?"
ברוך משך בכתפיו. הם עקפו וולוו אפורה משמאל כדי להציץ בה, אבל כל המכוניות בחנייה עמדו ריקות. "מוזרה היחידה הזאת שלך," חזר ואמר. "בכלל, הוא לא שאל אותי כלום כמעט, סתם בבל"ת. החזיק אותי שם עשרים שעה, שאל על כל פרט מהתיק אישי שלי, ואמר שלא התקבלתי."
זה באמת היה מוזר. הראיון של שירה נמשך שבע דקות בלחץ. "הוא היה חולה, שמת לב?" שאלה את ברוך.
הוא עשה פרצוף תמה. כנראה נעלב שהיא שמה לב יותר ממנו. "לא", אמר. "לא ממש."
"איפה למדת?" היא החליטה לשנות נושא. "בישיבה, כאילו."
"חצים, זה באיתמר," ענה בהתלהבות, "למה, מה את מכירה?"
שירה חשבה. "מכיר את מנחם?" שאלה. "הוא אמור להיות שתי שכבות מעליך".
"רגע, את דתייה כאילו?" החיוך שב והאיר את פניו של ברוך, חיוך של שמחה ממש. שירה גילתה שהיא מעדיפה את הפנים שלו ככה. בלי החיוך היה בו משהו חתום, קודר כמעט.
"כאילו" השיבה, "אני מבית דתי וזה."
היא קלטה שקצין במדי קבע עומד ומסתכל עליהם, במרחק עשרים צעדים. זה לא היה הסא"ל שלה. היה לו פלאפל אחד פחות על הכתף. רב סרן? חשבה. אולי הוא נשלח לאסוף אותה.
הקצין התקרב "את הבשר החדש, מה?" אמר. היה משהו מזויף בקול שלו, משהו מתחנחן. גם הפנים לא התאימו, פנים חלקות ועגולות של ילד.
ברוך נעמד בינם. היא לא יכלה לראות את פניו עכשיו, אבל ידעה לנחש את הקדרות. "היי היי, איך אתה מדבר?"
הקצין התעלם ממנו. "את שירה" קבע, "גידי תכף יגיע לאסוף אותנו. אני בלי רכב השבוע."
ברוך פסע לקראתו, והקצין נשא אליו את העיניים. הן הצטמצמו בארשת של זיהוי.
"ומה אתה עושה כאן?" שאל, "אתה לא אלינו."
ברוך טפח על כיסו. אולי מעצבים. "רק מבקש ממך שתדבר יפה," אמר. ניכר היה בו שהוא מתקשה למצוא את הנימה הנכונה בין הכעס למורא הקצין.
רב הסרן הסתכל הצידה. "זה סלנג אצלנו בבסיס," אמר בעייפות. "אתה יכול ללכת עכשיו."
מעמידתו של ברוך ניכר היה שדווקא עכשיו אינו מתכוון ללכת לשום מקום, אך טויוטה לבנה ומבריקה שבלמה לידם התירה את המצב. סגן האלוף הקירח (גידי?) פתח את הדלת.
"יאללה, כנסו נוסעים," אמר. הוא נראה שמח יותר מהפעם שעברה, סובל פחות, זה בטוח. ארבע כוסות פלסטיק של אספרסו בטייקאווי היו מעוכות מתחת לשמשה. אחת הוא החזיק ביד.
"להתראות" אמר ברוך וניצל את נתיב הנסיגה. הקצין עם פני הילד פתח עבורה את הדלת האחורית והחווה תנועה מזמינה בתיאטרליות.
"להתראות," צעקה אל ברוך ו"שלום" שקט יותר לסגן האלוף. הקירח הנהן בידידותיות. "חבר שלך?" שאל. "כן," השיבה שירה, ורק אז הבינה כמה מטופש זה היה מצדה. מאחור, פלט רב הסרן נחירה של בוז.
שירה חשבה. "מכיר את מנחם?" שאלה. "הוא אמור להיות שתי שכבות מעליך".
"רגע, את דתייה כאילו?" החיוך שב והאיר את פניו של ברוך, חיוך של שמחה ממש. שירה גילתה שהיא מעדיפה את הפנים שלו ככה. בלי החיוך היה בו משהו חתום, קודר כמעט.
"כאילו" השיבה, "אני מבית דתי וזה."
היא קלטה שקצין במדי קבע עומד ומסתכל עליהם, במרחק עשרים צעדים. זה לא היה הסא"ל שלה. היה לו פלאפל אחד פחות על הכתף. רב סרן? חשבה. אולי הוא נשלח לאסוף אותה.
הקצין התקרב "את הבשר החדש, מה?" אמר. היה משהו מזויף בקול שלו, משהו מתחנחן. גם הפנים לא התאימו, פנים חלקות ועגולות של ילד.
ברוך נעמד בינם. היא לא יכלה לראות את פניו עכשיו, אבל ידעה לנחש את הקדרות. "היי היי, איך אתה מדבר?"
הקצין התעלם ממנו. "את שירה" קבע, "גידי תכף יגיע לאסוף אותנו. אני בלי רכב השבוע."
ברוך פסע לקראתו, והקצין נשא אליו את העיניים. הן הצטמצמו בארשת של זיהוי.
"ומה אתה עושה כאן?" שאל, "אתה לא אלינו."
ברוך טפח על כיסו. אולי מעצבים. "רק מבקש ממך שתדבר יפה," אמר. ניכר היה בו שהוא מתקשה למצוא את הנימה הנכונה בין הכעס למורא הקצין.
רב הסרן הסתכל הצידה. "זה סלנג אצלנו בבסיס," אמר בעייפות. "אתה יכול ללכת עכשיו."
מעמידתו של ברוך ניכר היה שדווקא עכשיו אינו מתכוון ללכת לשום מקום, אך טויוטה לבנה ומבריקה שבלמה לידם התירה את המצב. סגן האלוף הקירח (גידי?) פתח את הדלת.
"יאללה, כנסו נוסעים," אמר. הוא נראה שמח יותר מהפעם שעברה, סובל פחות, זה בטוח. ארבע כוסות פלסטיק של אספרסו בטייקאווי היו מעוכות מתחת לשמשה. אחת הוא החזיק ביד.
"להתראות" אמר ברוך וניצל את נתיב הנסיגה. הקצין עם פני הילד פתח עבורה את הדלת האחורית והחווה תנועה מזמינה בתיאטרליות.
"להתראות," צעקה אל ברוך ו"שלום" שקט יותר לסגן האלוף. הקירח הנהן בידידותיות. "חבר שלך?" שאל. "כן," השיבה שירה, ורק אז הבינה כמה מטופש זה היה מצדה. מאחור, פלט רב הסרן נחירה של בוז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה