2007, ספטמבר
הטלפון במשרדו של הרמטכ"ל מצלצל. בני מרים את השפוף ."כן, ניצה?" שואל מתוך הרגל, אבל אז רואה שהנורית של הרל"שית שלו לא דולקת. בן שיחו, מי שזה לא יהיה, מתקשר למשרד שלו באופן ישיר. "כן?"
"הלו. שלום. מדבר יגאל הולדן."
"מי?" בני די בטוח שהוא מכיר את כל האנשים להם עלול להיות המספר הישיר שלו. הוא לא שמע מעולם על אף הולדן.
"סג"ם יגאל הולדן. קצין חינוך בצריפין."
יותר משבני רותח, הוא מאבד עניין. עוד אחד מאלה, אשר בעוז רוחם החליטו לעקוף את הנהלים ולספר לו דבר מה מרעיש על המערכת. חוכמולוגים אחד אחד. כמה שבועות בכלא יתנו לו קצת פרספקטיבה. ודבר מה לספר לבחורות שבעתידו, כמובן.
עם זאת, הילד טרח, והשיג את המספר והתקשר. מגיעה לו עוד חצי דקה.
ראש המטה הכללי משרבט על פתק צהוב את המילים "גולדן. חינוך. צריפין" ושולח חיוך מתנצל כלפי מפקד חיל הים. "כן," אומר בנועם אל תוך השפוף. "איך אני יכול לעזור לך?"
"הייתי רוצה דרגת רב-סרן והעברה למטה."
אולי הבחור מנסה להשיג הדחה? עשה קורס קצינים והחליט להשתמט מהשנה הנוספת? לא במשמרת שלי. שימשיך לדבר, נראה לכמה זמן אפשר לשפוט אותו. נפרסם. אולי יראו ויראו.
"ולמה?" קולו של בני רך ומזמין.
"מכאן, אני רואה שתי סיבות. ראשית, אתה נמצא עכשיו בישיבה עם מפקד חיל הים. הוא יושב משמאלך ומשחק עם עט נובע בצבע ירוק. שנית, המסמך שמונח על השולחן לפניך נקרא 'אישור צורך מבצעי: מערכת עשן לבן", הוא כולל תשעה סעיפים..."
פניו של הרמטכ"ל נמתחים בחדות. הוא מוסיף 'יגאל' מעל ה'גולדן'. רושם גם "להביא אותו לכאן. במיידי" ומדגיש בשלושה סימני קריאה וקו תחתון חד. עיניו מבזיקות כאשר בן שיחו הטלפוני מתקן אותו "זה הולדן. עם ה"א."
בני קוטע אותו. "יש לך טלפון אדום?" הוא מעביר את הפתק אל העוזר שלו ומצביע על הדלת.
יגאל נשמע נבוך. "לא. לא ממש."
בני מנתק את השיחה ומסתכל על השעון. בשעה הזאת, הנסיעה מצריפין תיקח ארבעים דקות גג. עד שהנושא יובהר, אסור לאיש להימצא בחדר הזה. הוא קם. "נצטרך לקצר בפגישה," אומר למפקד חיל הים. "צץ משהו."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה